טיפול רגשי אחרי לידת פג ולידה מוקדמת

לידת פג היא תמיד לידה מוקדמת, מפתיעה ובניגוד לציפיות! רק מקצת מהקשיים של הורים לפגים

​

גורם ההפתעה הוא מרכזי. בניגוד לכל הציפיות שלנו לחזור עם תינוק בריא הביתה ולהשתחרר ביחד מבית החולים, נפרדים. בפועל ההורים "משוחררים" הביתה והתינוק או התינוקת נשארים לבד בפגיה, לא בידיים של אבא ואמא, אלא בידיהם של האחיות והרופאים בפגיה.

​

הניתוק המהיר בחדר הלידה כדי להציל את הפג גם הוא קשה ביותר. במקום להניח את הפג "סקין טו סקין" לבונדינג על החזה של אמא וקירבה לאבא, הפג מופרד ומטופל ע"י צוות הפגייה ומראים אותו להורים מבעד לאינקובטור.

​

הכניסה הראשונית לפגיה מאוד טראומתית ונצרבת לשנים. במקום לחבק את התינוק שזה עתה נולד, רואים את הפג באינקובטור, מחובר לחוטים, צינורות, מכשירים, עירוי נוזלים ואולי טובוס להנשמה עם צפצופים בלתי פוסקים.

ברגע שנולד הפג גם נולדת דאגה אין סופית, אי וודאות וחוסר אונים. ההורים וכל המשפחה נעים בין ייאוש לתקווה. הפחד שפתאום יגיע טלפון מהפגייה. התסכול כהורים רק עולה כאשר אין שליטה ואין הרבה מה לעשות, חוץ מלשאוב ולשאוב חלב ולחבק כמו "קנגורו" את הפג ולגייס אופטימיות.

​

לפעמים מרוב חוסר שליטה ואי וודאות חוששים להתקשר לפג, ולתת לו או לה שם. המציאות המטלטלת בפגיה והמראה של התינוק שלך באינקובטור עם כל הצינורות בטיפול נמרץ, לעיתים מקשה להאמין שנצא מזה. הזהירות והפסימיות לעיתים מקשים להתקשר ולשחרר את הפחד שיקרה משהו.

​

הפגייה כמקום מבודד והפחד מזיהומים גם מקשים על החיבור הטבעי. בפגייה אסורה כניסה לבני משפחה, אחים, סבים, דודים וחברים. לעיתים גם אחר כך בבית יש "נוהל ביקורים ויציאות מהבית". כמובן שהבידוד הפיזי הזה, שונה מהכניסה הטבעית של תינוק "רגיל" לעולם עם כל המשמעויות הרגשיות והפיזיות.

​

אי-הוודאות לעיתים נמשכת עד שסוגרים את הפער של "הגיל המתוקן" ואפילו עד כיתה א'. בשנים הראשונות המעקבים הבלתי פוסקים גם לא משחררים מהדאגה והעומס. לפעמים רק בכיתה א' אפשר להבין את ההשפעות של תקופת הפגות ולנשום לרווחה.

כמובן יש עוד קשיים רבים, אבל יש גם הרבה תקווה ולרוב השפעות תקופת הפגות יחלפו.